בגן רחביה אני לא יכולה לבקר מאז שמכרתי, לפני עשר שנים, את הדירה בה נולדתי. לו ידעתי אז מה שאני חשה היום, שכל הקודים של הילדות תלויים וקשורים לגן זה, גן העדן של הילדות ולעיתים גם הגיהינום שלה- אני רוצה לומר "לא הייתי מוכרת", אבל בעצם אני ידעתי את כל זה גם אז, עובדה שביקשתי שיצלמו אותי "מלטפת קירות" רגע לפני שנטשתי את הבית, בית הילדות, ריק מכל חפץ. מאז לא ראיתי את הצילום, את הדירה, את הגן וכשאני עוברת עם האוטו ברחוב שמואל הנגיד או ברחוב נרקיס, אני מסגלת לי מבט צידי, עמום, סוג של ראיה רגעית מעורפלת שמוחקת את המקום מהג'יפיאס הפנימי, כמו שעוברים ליד מישהו שהיה פעם מאהב שלך.

גן רחביה, הבית, הדירה, חוזר ומופיע בחלומות, נבנה, נהרס, לעיתים משנה צורה. לא פעם הורי עומדים ליד, שלובי זרוע ואבודים, מחפשים את מה שהיה ביתם. אני ממשיכה לשהות בו, או להיות מופתעת בכל פעם מחדש מעוצמת הבגידה שבהפקרתו לזרים, שבהפקרת ההורים לזקנה ולאין-אונות של המוות.

בסיור אני מבקשת לדייק, למלא את החלל הנטוש במה שהיה בו לפני כך וכך שנים. לא כמחווה נוסטלגית. משום מה זה יותר דומה למה שקורה בנסיעות שורשים, הפלישה המביכה הזאת לבתים שפעם גרו בהם ההורים שלך, הסבים, הדודים.

הסיור מחיה מפה של מקומות משחק ומסתור, של אירועים אישיים וקבוצתיים, מפה אנושית של קולות, מחוות, בגדים, מעשים ויחסים של חמישים ילדים ועוד כפול מזה הורים, במין סוג של גטו ירושלמי בלב העיר.  גן רחביה, במיוחד גן זה, הוא מיקרוקוסמוס רפאים של שנות החמישים והשישים, שכל מילימטר בטריטוריה הפיזית והאנושית שלו ממופה בזיכרון. 

במשחק זיכרון זה ניתן לבצע תוך כדי הסיור "החלפות"- מתכונת בדוקה של משחקי הילדות- פרט תמורת פרט, זיכרון תמורת זיכרון, דמות תמורת דמות. אני תמיד אטען ששלי הכי שווים ואדרוש תמורה מלאה לסיפור שלי. אחרי הכל אני מנהלת את המשחק.

​

מלווה אמנותית: דפנה קרון

יצירתה של נעמי יואלי

הוצג בבכורה בפסטיבל בבית, עונת התרבות, יולי 2013

 הפקה: נעמי יואלי, עונת התרבות